יום שלישי, 24 באפריל 2012

רמת דוד - אוקטובר 1973


מוקדש לאודי לב ז״ל



שבבי זכרונות לא מאורגנים שצצים להם מדי פעם.
מלחמת יום כיפור תפסה אותי בבבסיס. הייתי בן 8 (וחצי) ובשבת בבוקר התעוררנו לקול רעש המטוסים, או לפחות כך אני זוכר.
גרנו אז בשיכון משפחות, שלפחות אז זה נראה כמו סוג של קיבוץ.
למי שלא מכיר, היינו חלק ממשפחת חיל האויר, ילדים של טייסים, הסתכלנו על האבות בהערצה ולא חשבנו שיש משהו שיכול לפגוע בנו. למעשה לא חשבתי שיש משהו שיכול לפגוע בנו גם אחרי שהתחילה המלחמה. לקראת ערב, הגיעו אוטובוסים לפנות אותנו מהבסיס, אנחנו נסענו לסבא וסבתא ביגור והכי קינאתי בילדים שעברו למלון בחיפה, נראה לי הרבה יותר שווה אז. למדנו בנהלל, והאוטובוס שהביא את הילדים מחיפה, אסף אותנו בדרך.
בכל מקרה, הרגשתי שאנחנו די גיבורים, אחרי הכל, פינו אותנו מהבסיס. עברו ימים רבים עד שקלטתי שהעסק הזה של המלחמה לא כל כך מוצלח. כשהיו אזעקות, היינו הולכים (לא זוכר שרצנו) למקלט, מין שוחה כזו שנשארה ממלחמת השחרור או משהו כזה. כולם ישבו על ספסל בחוץ וצעקו עלינו שנכנס פנימה. אני, באופן אישי, לא חששתי בכלל, לא חשבתי שמשהו או מישהו יכול על חיל האויר שלנו, אחרי הכל זה אבא שלי ואבות של חברים שלי.
אני זוכר את סבתא לחוצה, מדברת ביידיש, אבל זה לא היה משהו לא רגיל (לא הלחץ ולא היידיש). אני זוכר שהיתה האפלה ואני זוכר את הצבע הכחול על פנסי המכוניות אבל כל אלה לא ממש הלחיצו אותי.
הפעם הראשונה שבה קלטתי שמשהו פה לא בסדר היתה כששמעתי שזוריק נהרג. זוריק היה מפקד הבסיס, אבא של חברים שלי. יום אחד מישהו סיפר לי שנפל טיל על הבסיס ושזוריק נהרג (שני ארועים שונים, אבל אני חשבתי שמדובר באותו אירוע). בכל מקרה, אני זוכר את זה כ"נקודת מפנה", פתאום קלטתי שאולי אנחנו כן פגיעים, שאם זוריק נהרג אז אולי זה יכול לקרות גם לאבא שלי. התחלנו לשמוע על עוד שמות, על כאלה שנפלו בשבי, למשל נוח, שהיה משחק איתנו כדורגל בשיכון. נדמה לי שהוא מאלה שחזרו בתשובה אחרי המלחמה.
בשוך הקרבות...חזרנו לשיכון, אני לא בטוח אם זה נכון, אבל יש לי תחושה שהיינו הראשונים שחזרו, אולי זה בגלל שגם ככה נדפקנו ולא גרנו במלון כל התקופה הזו. לאט לאט כולם הגיעו, לא כל כך ידעתי מה אומרים למי שאבא שלו נהרג או נפל בשבי. אף אחד לא דיבר איתנו או הסביר לנו מה קרה ומה עושים עכשיו.
נדמה לי שמבחינתנו החיים המשיכו כרגיל.




2 תגובות:

  1. מאמר מרגש שמחבר באופן מופלא בין זכרונות של ילד קטן כל כך ישראלי לבין המבוגר המצוין שצמח ממנו.

    השבמחק
  2. מאמר מרגש. אני זוכר תחושות דומות כילד שגר בשיכון משפחות תל נוף. גם לי בא לשבת ולכתוב את הסיפור מנקודת המבט שלנו. בשבילי, מלחמת יום כיפור היתה ארוע מכונן ואני הייתי בן 12. למדתי המון מהארועים ההם

    השבמחק